היום, לאחר מספר שבועות - ביקרתי שוב את הזקנה, את הדה-שבו שלי ... זה היה איחוד מרגש.
קודם, הבחנתי בה מרחוק - עומדת מבויישת בפינה.נדמה, כאילו הזמן עומד במקום - שום דבר בה לא השתנה נדמה כאילו נזרקתי לאחור כמה חודשים.
קרצתי לה, לא הגיבה.
התקרבתי, ליטפתי את אחד הקימורים שלה והרגשתי ניע קל. כמעט לא מורגש.
היא זוכרת.
שמעון הפחח עסוק, יש לו מרצדס אספנות לשפץ.
אני כבר קצת פחות עסוק - אז החלטתי לחזור לנוהל שיפוץ מלא ואם זה לא יכלול אותי כעלוקה על הצוואר של שמעון, זה כנראה לא יקרה בקרוב.
אז זה יקרה.
בנתיים, היא נחה לה שם.
מעט בודדה.
מייחלת לחרחור המנוע שלה.
גם אני.
ואחר הצהריים - מפגש מועדון הדה-שבו והרמת כוסית לשנה החדשה.